לפני מספר ימים ניסה בנימין נתניהו להרגיע את עוקבי הטוויטר שלו. הרפורמה המשפטית המתוכננת, כך אמר, בסך הכל נועדה להחזיר את האיזון בין הרשויות שהיה קיים בישראל במשך חמישים השנים הראשונות לקיומה של המדינה. ככל שהדבר נוגע בהליך מינוי השופטים, נתניהו טועה ומטעה. הוא אינו רוצה לחזור לאחור לשנות התשעים ואפילו לא לימי ראשית המדינה. רצונו הוא לחזור לתקופת המנדט, שבה סמכות מינוי השופטים הייתה נתונה בידי הרשות המבצעת – הנציב העליון.
שאלת עצמאותה של הרשות השופטת ומעורבותם של הפוליטיקאים בהליך המינוי אינה שאלה חדשה. האבות המייסדים של מדינת ישראל עסקו גם הם בשאלה זו. בחמש השנים הסוערות הראשונות לאחר קום המדינה הסמכות למנות את שופטי בית המשפט העליון, בעקבות ההסדר המנדטורי, הייתה מסורה בידי שר המשפטים והממשלה. אולם, אפילו בתקופת המעבר הזו, יחסם של הפוליטיקאים למינוי שופטים היה שונה מאד מהיחס היום. ראשית, שר המשפטים הראשון, פנחס רוזן, לא חתר למנות לבית המשפט שופטים שיזדהו רק עם השקפת העולם של הממשלה. מינוי השופטים הראשונים שיקף את דרך הפעולה שהייתה מקובלת בתקופת הישוב – יצירת קונצנזוס על ידי מינוי שופטים מכל הקשת הפוליטית. חמשת שופטי בית המשפט העליון הראשונים יצגו קשת רחבה: שנים מהם היו אנשי מפא"י, אחד ייצג את הציבור הדתי, אחד את המרכז הפוליטי, ושופט אחד (אברהם וינשל, שסירב למינוי, והוחלף על ידי ש"ז חשין) היה אמור להיות נציג הימין הרביזיוניסטי. נראה שנתניהו אינו מעוניין בקונצנזוס כזה, אלא בשופטים שיהיו כולם עושי דברו.
לינק להמשך קריאה:
מאת: פרופ׳ אסף לחובסקי
מוסד אקדמי: אוניברסיטת תל אביב
תחום המחקר שלי: משפטים
הדוא"ל שלי: likhovsk@tauex.tau.ac.il