תהליך הרס הדמוקרטיה בוונצואלה הוא הרבה יותר רלוונטי למקומותינו ממה שניתן לשער
הונגריה, טורקיה, גרמניה לפני מאה שנה .... כל אחד ונקודת האחיזה שלו לצורך הבנת תהליך הפיכת ישראל לדיקטטורה בחסות הבחירות, ולצורך חיזוי העתיד. נקודת האחיזה שלי היא לא נפוצה, ואולי אפילו מעוררת הסתייגות, אבל היא רלוונטית מאין כמותה: ונצואלה, המקום שממנו הגעתי לכאן לפני ארבעים וחמש שנה. ובבסיס ההשוואה עומדת המחשבה שרבים היו שותפים לה גם כאשר המאפיינים הדיקטטורים בשלטונו של צ'אבס הלכו והעמיקו, דהיינו, המחשבה שיש דברים שלא יוכלו לעולם להתרחש אצלנו. זו מחשבה שבפועל מקרבת את הגעתנו למדרון החלקלק האגדי. המדרון הוא לא עניין מטפורי שמצוי באיזה עתיד מעורפל ובלתי מושג. לפעמים, העתיד המעורפל הזה מתממש לפתע, הרבה לפני שיכולנו להבחין בו, ומתחיל להשפיע על חיי היומיום של כולנו ולהציב שאלות בנוגע לעתידנו ועתיד ילדינו ונכדינו.
רבים בארץ מדמיינים את ונצואלה במונחים של הקטסטרופה האנושית שעליה דווח לא פעם בשנים האחרונות (או, מכיוון אחר, במונחים הפולקלוריסטים והמגחכים של השיר העברי הידוע, למילים של דן אלמגור). אבל חשוב לזכור שמדובר במדינה שבשנות השבעים הייתה בין העשירות בעולם, דמוקרטיה מבוססת ומתפקדת לא רע, עם תשתיות תחבורתיות ותקשורתיות שמדינה כמו ישראל דאז יכלה רק לחלום עליהן, עם אוניברסיטאות חזקות שבוגריהן נפוצו בעולם ומילאו משרות בכירות בעולם הרפואה, התעשיה המתקדמת והאקדמיה באירופה ובארה"ב (נשיא MIT האחרון, רפאל רייף, הוא רק דוגמה בולטת אחת לכך), עם נציגים מובילים בכל מקצועות האמנות ברמה הגבוהה ביותר בעולם (גוסטבו דודמל מספק דוגמה בולטת, ושוב, רק אחת מני רבות), ועוד כהנה וכהנה.
בוונצואלה אז כמו בישראל היום, היו בעיות חברתיות ארוכות טווח לא מטופלות, שהיה ברור כי הן תתפרצנה יום אחד. אלא שהפיצוץ הגיע דרך תהליכים פוליטיים קונקרטיים, שהבשילו בעיתוי שהקדים את מה שרבים צפו. וההשוואה בין שתי המדינות מתחילה כמובן במנהיגים, נתניהו וצ'אבס, שני הזַרַזים העיקריים של התהליכים הרי האסון במדינתם. זו לא השוואה נעימה לאוזן, וייתכן שרבים יגחכו עליה. אבל אני רואה אותה כמובנת מאליה. אלו שני מנהיגים פופוליסטים, כריזמטיים וחסרי אחריות, שעבורם ההישארות בשלטון בכל מחיר הפכה, לצד הרצון לחנופה והערצה ללא תנאי מצד הסובבים אותם, למניע עיקרי של מעשיהם. כנשק אסטרטגי עיקרי שניהם בחרו בשקר השיטתי ובשיח המרעיל. אף אחד מהם לא היסס לזרות שנאה וקיטוב, ושניהם תיארו ללא הרף את מתנגדיהם כבוגדים במולדת וכסוכני כאוס המונעים מערכים זרים לרצון העם.
האוריינטציות הכלכליות של שני המנהיגים במונחים של "ימין" או "שמאל", במשמעותם המסורתית, מרוחקות ואף הפוכות זו מזו. קיימים הבדלים משמעותיים בין הסיבות והאינטרסים שמאחורי תזמור ההתקפות של שניהם נגד מערכת המשפט במדינתם וליישום צעדים שיאפשרו בהמשך שליטה מוחלטת על התקשורת. אבל באשר למהות הצעדים, אופן הפעלתם צעד אחר צעד, והכוונה שאלה ישמשו הקדמה למהלכי שליטה נוספים, ההבדלים הם מזעריים. הבדל אחד חשוב: צ'אבס לא עמד אז למשפט על שחיתות, כפי שנתניהו נמצא כאן בישראל, עם כל הקשור בכך.
נאום ההשבעה של צ'אבס מול מליאת הסנאט בפברואר 1999, למשל, הוא טקסט שיכל לשמש את נתניהו בהשבעת ממשלתו השישית בינואר האחרון. צ'אבס הניח אז את ידו כמקובל על כריכתה של חוקת המדינה, ובתיאטרליות אופיינית (ודומה ממש לזו של נתניהו) הצהיר:
אני נשבע בפני אלוהים, בפני המולדת ובפני עמי, על גבי החוקה הגוססת הזו, שאאכוף ואקדם את הרפורמות הדמוקרטיות הנדרשות, כך שלרפובליקה החדשה תהיה "מַגְנַה כרטה" מתאימה לזמנים שבו אנו חיים.
החוקה שהייתה אז בתוקף במדינה נחקקה ב-1958 לאחר שהרודן האחרון, מרקוס פרז חימנז, סולק מן השלטון ע"י תנועה ששילבה כוחות צבאיים ואזרחיים. הייתה זו חוקה ראויה להערכה ככל שזה נגע לזכויות אזרח, שלטון החוק והגבלת כח הממשלה, הפרדת רשויות, וגם הפרדה מוחלטת בין דת למדינה. בחירות התקיימו כל חמש שנים במדינה והחלפת ממשלת השלטון היה דבר שבשגרה. באווירה הזו והודות למשאבי נפט שהושקעו בחוכמה בתשתיות ובחינוך והשכלה גבוהה, המדינה ידעה תקופה ארוכה של שגשוג כלכלי. כמובן שבמישורים רבים, המציאות הייתה רחוקה מלהיות אידאלית, ולא לחינם בחרו האזרחים במנהיג חדש מתוך שורות העם, שנראה כמשב רוח רענן, בתקווה שינקה אורוות בתוך מערכת שלטונית שהשחיתות פשתה בה, ויתן ביטוי לאוכלוסיות שתמיד הרגישו מודרות ובפועל לא נהנו מעושרה של המדינה. אלא שהחוקה החדשה לא הייתה ערובה למציאות טובה יותר, ולאורך השנים קמו להן בזו אחר זו רפורמות חדשות ומעשי שלטון מופקרים, שהלכו ודרדרו את המדינה ואת כלכלתה, ביצרו את שלטונו של צ'אבס ומקורביו, והעמיקה את הבקעים החברתיים עד כדי פרימת הלכידות הבסיסית ככל שהיא הייתה קיימת קודם לכן. ככל שחלף זמן שלטונו הרחיק צ'אבס את המוכשרים שבשותפיו, והקיף את עצמו יותר ויותר בדמויות מפוקפקות, חסרי כל כישרון ותעבי בצע, שחנפנותם אומנותם.
מצאתי מאמר מ-2014, "צ'אבס וההפיכה נגד בית המשפט העליון: תחילת הקץ של הדמוקרטיה בוונצואלה", שנקרא כתיאור מדויק, לא של מה שהתרחש בוונצואלה מאז 1999, אלא של מה שאנחנו חווים היום בישראל. הנה טעימה קצרה מתוך המאמר:
מלכתחילה דאגו צ'אבס ומקורביו להכפיש בעיני החברה את הרשות השופטת ואת בעלי התפקידים בה, כדי להעניק לגיטימציה להתקדמות בתכנית החיסול. היה צורך בסיפור סביר כדי להכשיר את הקרקע לקראת ההתקדמות ולסלק מהדרך את הפקידים הטורדניים.
יש היום שופטים שאין להם את הפרופיל האקדמי או המשפטי המינימלי כדי לתפקד שם. הם הוצנחו לתפקיד על מנת לרצות את הממשלה ... לנקודת שיא בולטת הגיעו ב-2014, עת מינו לנשיא בית המשפט העליון את המקורב לנשיא, מייקל חוסה מורנו פרז, שומר ראש ומרגל בעברו, שכניסתו לארה"ב אסורה על רקע האשמה בהלבנת כספים ורצח.
טוב, שופט עליון שמבוקש ע"י החוק בארה"ב או במדינות אחרות – יגידו הקוראים ותגדנה הקוראות – זה דבר שלא יקרה כאן לעולם, גם בתרחישים המופרכים ביותר שתוכלו להעלות על דעתך. אלא שזה בדיוק המשפט שאמרו תושבי ונצואלה אז. בסרטון וידאו מטלטל, שהפיק לפני עשרים שנה שחקן ונצואלני בשם אורלנדו אוּרדַנֶטַה, הוא השכיל לזקק את מהות הפער המובנה שבין המדרון ההולך ומתממש לבין הקושי של האזרחים להודות במציאות החדשה. שם הסרטון במקור היה: "לאאא, אחי... אני לא חושב שדבר כזה יקרה כאן!" (nooo vale … yo no creo!). כדאי לצפות בו גם אם אינכם מבינים ספרדית. תחמיצו אולי את התוכן המדוייק של המילים הנבואיות, אבל האירוניה המיוחדת שבדיבורו עוברים גם מעל המילים עצמן.
הנה פראפרזה במעבר למציאות הישראלית 2023 לסרטון של אורדנטה על ונצואלה 2002. מה שבאמת מחריד הוא, שאילו כתבתי את הדברים האלה לפני חודשיים, או אפילו שבועיים, הרי שרובם היו נשמעים כמו הזייה גדולה אחת (כפי שנהוג לומר היום). אלא שככל שנוקפים השבועות חלק מההזייה הופכת בהדרגה למציאות מוצקה, והחשש מתחזק כי החלק הנותר, זמנו להתממש יבוא בקרוב.
"שמעתי שהבנאדם ואישתו מקבלים מתנות יקרות ערך מחבריו, תמורת סיוע בעניינם ... "
"לא אחי... לא נראה לי שדבר כזה יכול לקרות כאן!",
"כן, כן ... ושמעתי שיחוקקו חוק שמאפשר לבעלי עניין לממן הוצאות משפט של המנהיג או של כל מפר חוק אחר בשלטון, וגם שיחוקקו חוק מיוחד שיאפשר למנות שר אפילו שנשפט למאסר על עבירות פליליות או שבית המשפט העליון פסל אותו ברוב גורף ... "
"לאאא, אחי, מה פתאום. כאן לא יכול להיות דבר כזה!",
"כן, כן ... אתם עוד תראו איך האיש הזה ושותפיו יהרסו, כמו שהרסו בוונצואלה, את הצבא, את הכבישים, את התחבורה הציבורית, את החינוך, את האוניברסיטאות, את הכלכלה ... וגם ינסו לפגוע בעצמאות בנק ישראל, ולקבוע את המציאות באופן פוליטי דרך הךשכה המרכזית לסטיסטיקה, ויגרמו לבריחת הון של משקיעים זרים, והון פרטי של עשירי המדינה אבל גם של אנשי מעמד הביניים,
"לאאא, אחי... מה פתאום דבר כזה אצלינו?",
כן, כן, וגם יהרסו את תעשיית ההיי-טק המפוארת שלנו [כמו את תעשיית הנפט בונצואלה], וימנו מנהלים בורים ומקורבים לשלטון בכל עמדה כלכלית אפשרית ... ופוליטיקאים שלא שירתו בחיים בצבא יקראו לטייסנו נפולת של נמושות, ולמילואמניקים ותיקי הקרבות יקראו אנרכיסטים שמוטב להפטר מהם, ויכפישו אותם בכל כיכר ובכל פינה, וגם את העובדות והעובדים סוציאלים, רופאים רופאות ואחיות, ומי לא ...
וישרפו כפרים ערבים על תושביהם, משני צדי הקו הירוק (אם יישאר ממנו זכר), ואף אחד לא ייעצר, כי הרי אין דבר כזה טרוריסטים יהודים ... ויעצרו את מי שיצא למחות על זה או על פעולות אלימות אחרות של יהודים כלפי ערבים או יהודים אחרים, ויהיו לנו כאן אסירים פוליטיים לתפארת, ואת הרוצח האמיתי ישחררו כי עכשיו אנחנו מבינים את מעשיו בתקופה הקשה של אז,
"לא אחי... לא נראה לי שדבר כזה יכול לקרות כאן!",
ובדיוק כפי שקרה בוונצואלה, יפגעו באוטונומיה של האוניברסיטאות והפוליטיקאים הם שיימנו את ההנהלות ויקדמו פרופסורים מקורבי שלטון, ויחוקקו חוקים שיאפשרו פגיעה ישירה בפנסיות התקציביות של פרופסורים פריווילגיים ובעלי מקצועות דומים, שהם בסך הכל אוייבי המדינה, ויפטרו מורות ומורים שיעלו לדיון בכיתה נושאים נפיצים כמו המצב במדינה ולא יישבחו באופן אוטומטי את מנהיגנו, וילאימו את החסכון הפנסיוני של האזרחים לטובת הקופה המדולדלת, או יפגעו בזכויות הקניין של אזרחים פרטיים לטובת אינטרסים של מקורבי שלטון ובני משפחותיהם, ובכל המקרים האלה לא יהיה בית משפט עצמאי שיוכל להגן על זכויות האזרח שנפגע.
והפשע ישתולל ברחובות כי הממשלה עסוקה במשילות ובהשלטת הסדר, והמשטרה תפעיל אלימות על פי הנחיות מבצעיות ישירות של פוליטיקאים, ובהמשך גם ירי באש חיה על מפגינים כמו שירו במפגינים בוונצואלה (או בערבים בישראל ...), כי הם בסך הכל אנרכיסטים עוכרי העם, ויקדמו מהלכים מואצים להשתלטות מבפנים ומבחוץ על אמצעי התקשורת שעדיין מצליחים לשמור על ארשת של עצמאות.
וכמו שקרה בוונצואלה, ארה"ב ומדינות אירופה יסרבו לקבל לתחומן נציגים בכירים של הממשלה או שפשוט לא יזמינו אותם בכלל, וייאלצו כולם לבקר רק בבלרוס, הונדורס, הפיליפינים, וכיו"ב ... (איראן כנראה זה לא אופציה, כמו שהיה עבור צ'אבס), וגם יזמינו אותם לביהמ"ש בהאג ...
"לא אחי... דבר כזה לא נראה לי שיכול לקרות כאן!",
כן, כן ... והגרוע מכל יהיה ההרס של הערכים המשותפים המינימליים שיקרים לכל אזרח ברחוב כאן במדינה הזו, ומאפשרים חיים משותפים, עם כל הקשיים העמוקים שכרוכים בכך, והכאוס שבשלטון ייראה גרוע יותר מכל מה שראינו בגרועות שבממשלותינו ואפילו בפחות גרועות שבהן ...
אהה... אתם מאמינים שמערכת המשפט והפרקליטות הן המקור לכל מה שרע במדינה הזו? חכו עד שתראו איך זה נראה, כמו בוונצואלה, כשאין פרקליטים עצמאיים שיביאו מושחתים לדין, יועצים משפטיים שיכולים לבלום מהלכי שלטון לא חוקיים, ובתי משפט שיגנו על זכויות בסיסיות של האזרח מול דורסנות המדינה ומקורבי השלטון. ואם אתם עדיין לא מאמינים, תשאלו את אזרחי ונצואלה. אלה שהיגרו משם, או שהילדים שלהם היגרו, ואלה שנשארו.
הגענו לשלב שבו אין תרחישים מפחידים שניתן להעלות על הדעת, שלגביהם אפשר יהיה להצהיר בשכנוע פנימי אמיתי: " לאאא, אחי... כאן זה לא ונצואלה, דבר כזה לא יכול לקרות כאן!".
ליאו קורי הוא פרופסור להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים, לשעבר דקאן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב
מאת: פרופ' ליאו קורי
מוסד אקדמי: אוניברסיטת תל אביב
תחום המחקר שלי: מדעי הרוח
הדוא"ל שלי: corry@tauex.tau.ac.il