במשבר הנוכחי, גם תומכי הרפורמה וגם מתנגדיה משתמשים במונח "דמוקרטיה" כדי להצדיק עמדות מנוגדות. כחוקרות ומרצות במדע המדינה, אנו מציעות בזאת הבהרות והגדרות בסיסיות.
בשיח הציבורי יש למילה דמוקרטיה שני שימושים נפוצים:
1. "שלטון העם" (ביוונית "דמוקרטיה" מורכב מ"דמוס": קבוצת האזרחים ו"קרטיה": שלטון), כלומר מעורבות ישירה של האזרחים בענייני המדינה .
2. "שלטון הרוב" כאמצעי יעיל לקבלת החלטות. על פי עיקרון זה, הרוב המנצח בבחירות קובע את המדיניות, ואין התחשבות בהעדפות של החלק המפסיד ב"עם".
שני המודלים סובלים מפגמים בסיסיים:
1. המודל הראשון של שלטון ישיר התקיים מבחינה היסטורית ביוון העתיקה (מאות 6-4 לפנה"ס). אמנם אזרחי המדינה השתתפו בפעילות הפוליטית השוטפת והתמנו לתפקידים שונים בבחירות או בהגרלות, אולם המודל הושתת על תלות כלכלית בעבדים, שהעניקה לאזרחים את הפנאי הנדרש לעסוק בפוליטיקה היומיומית. בנוסף, רק מיעוט מתושבי המדינה נחשבו אזרחים ונכללו בהגדרת העם, שלא כללה נשים למשל. כלומר, על פי מודל זה של דמוקרטיה הגדרת העם צרה מדי.
2. המודל השני עשוי להתעלם מההעדפות של כמעט חצי מהעם, שכן החלטות יכולות להסתמך על הכרעה של 50%+1 מהמצביעים. זה הבסיס לעריצות הרוב. כמו כן, למרות שעקרון הכרעת הרוב התפתח כאמצעי לקבלת החלטות בממשל ייצוגי, הוא מעולם לא שימש עיקרון יחיד במשטרים שנחשבו דמוקרטיים.
בימינו, המשמעות של דמוקרטיה איננה שלטון ישיר של העם כמו ביוון, וגם איננה מצטמצמת לעיקרון של הכרעת רוב בלבד. דמוקרטיה במובן המודרני והמעשי מיוסדת על המודל של ריבונות העם, הפועל באמצעות מנגנונים ייצוגיים.
שיטת המשטר הדמוקרטית בעת המודרנית מתקנת את שני הפגמים שהוזכרו למעלה:
כתיקון לפגם הראשון, משטרים דמוקרטיים הרחיבו את ההגדרה של "העם", כלומר של מי שרשאי להשתתף במשחק הפוליטי. נשים קיבלו זכות הצבעה אחרי מאבק ממושך, והתפתחו אפשרויות לאיזרוח תושבים זרים. מדינות שאינן מאפשרות לרבים מתושביהן לקחת חלק בפוליטיקה אינן נחשבות דמוקרטיות.
כדי למנוע אפשרות של עריצות הרוב, מדינות דמוקרטיות פיתחו שלושה עקרונות נלווים להכרעת הרוב:
(א) בחירות סדירות וחופשיות המאפשרות תחלופה של השלטון;
(ב) פיצול מנגנוני קבלת ההחלטות באמצעות הפרדה בין רשות מחוקקת (בית נבחרים), מבצעת (ממשלה) ושופטת (בתי משפט). הפיצול נועד להקשות על שחיתות ועל ניצול לרעה של הכוח והסמכויות בידי השלטון;
.(ג) חירויות וזכויות אזרחיות ופוליטיות – כדוגמת חופש הביטוי, ההתארגנות, הדת והמצפון, המחאה, הזכות לבחור ולהיבחר – חירויות המוענקות לכלל האזרחים באופן שווה. חירויות אלו מאפשרות לכלל האזרחים להשתתף במשחק הפוליטי, להביע את עמדותיהם והעדפותיהם בתקופת בחירות ובין הבחירות, ובכך להשפיע על מקבלי ההחלטות בשלטון. כדי להגן על החירויות האלו פועלים במדינות הדמוקרטיות "שומרי סף" חיוניים ועצמאיים כדוגמת תקשורת חופשית, ארגוני חברה אזרחית, מבקר המדינה ובתי משפט. כל פגיעה בשחקנים הללו עלולה להוביל לפגיעה בחירויות של האזרחים וביכולת שלהם להשפיע באופן שוויוני על עיצוב המדיניות.
המימוש המוסדי של עקרונות יסוד אלו של משטר דמוקרטי יכול לבוא לידי ביטוי באופנים שונים במדינות שונות. כלומר, יש להפריד בין העקרונות עצמם לבין צורות שונות (הסדרים מוסדיים) למימוש העקרונות. את ההסדרים המוסדיים ניתן לשנות ולשכלל. אבל בעקרונות הדמוקרטיים אסור לפגוע.
טעות לצפות שקבלת החלטות על בסיס עקרונות אלו תוביל להסכמה ציבורית בכל עניין. העקרונות הדמוקרטיים מאפשרים לאנשים בעלי דעות פוליטיות שונות לחיות בצוותא במדינה אחת, מבלי שכולם יסכימו על המדיניות. במדינה דמוקרטית לגיטימי לא להסכים עם החלטות הממשלה, לגיטימי להתווכח ולגיטימי למחות נגד מדיניות. אבל לא לגיטימי לפגוע במערך העקרונות הבסיסי שמאפשר השתתפות פוליטית לכלל האזרחים, וכן תחרות בין עמדות שונות. זו ההגדרה המינימלית של דמוקרטיה. מי שמעוות את ההגדרה הזו משתמש במונח דמוקרטיה באופן לא ראוי.
מאת: פרופ׳ חני לרנר, פרופ' אנבל הרצוג
מוסד אקדמי: אוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת חיפה
תחום המחקר שלי: מדע המדינה
הדוא"ל שלי: hanni@tauex.tau.ac.il, aherzog@poli.haifa.ac.il