יריב לוין, שמחה רוטמן ותומכיהם מאשימים את בית המשפט העליון בכך שהוא גרם למצב החוקתי המעוות שקיים היום בישראל ובמשבר החמור שהתפתח כתוצאה ממנו בשבועות האחרונים. ומה חלקה של הכנסת? טענתי היא כי לבית המשפט העליון יש אחריות חלקית למצב החוקתי אולם לכנסת יש אחריות גדולה יותר. הכנסת לדורותיה אשמה במצב, החל מהקואליציות בראשות מפא"י ומפלגת העבודה, דרך ממשלות אחדות למיניהן, ועד לקואליציות בראשות הליכוד. הכנסת לא החמיצה הזדמנות להחמיץ הזדמנות להסדיר את המצב החוקתי של מדינת ישראל.
אני משתתף במשחק ההאשמות רק כדי להציע שנצא ממנו. במקום להאשים את אהרון ברק או דוד בן גוריון במצב אליו הגענו, נכון יותר שהדור הנוכחי יעסוק פחות בעבר ויותר בעתיד. אני כותב זאת כהיסטוריון שעוסק הרבה בהיסטוריה של המשפט הישראלי.
למרות המחויבות לחוקה בהכרזת העצמאות בן גוריון כנראה לא היה שלם עם הרעיון של כינון חוקה בדורו. הוא נע בין העדפת המודל הבריטי שבו אין חוקה כתובה ועליונה לבין העדפת קבלת חוקה בהדרגה, פרקים-פרקים, במקביל לקליטת העלייה והקמת החברה הישראלית החדשה והממלכתית. ב-1950 קיבלה הכנסת החלטה הידועה כ"פשרת הררי". כל מילה בהחלטה זו רלוונטית היום יותר מאי פעם בעבר לכן אני מצטט אותה במלואה:
"הכנסת הראשונה מטילה על ועדת החוקה, חוק ומשפט להכין הצעת חוקה למדינה. החוקה תהיה בנויה פרקים פרקים, באופן שכל אחד מהם יהווה חוק יסודי בפני עצמו. הפרקים יובאו בפני הכנסת, במידה שהוועדה תסיים את עבודתה, וכל הפרקים יחד יתאגדו לחוקת המדינה".
כל קטע שהדגשתי מחדד עמימות ושאלות אפשריות. החלטה זו יוצרת הרבה סימני שאלה ומעט סימני קריאה. האם כל כנסת מחדש היא הרשות המכוננת יוצרת החוקה? מה ההבדל בין חוק לחוק יסוד? האם החלטת כנסת שאינה חוק יש לה בכלל מעמד מחייב? איך הופכים את חוקי היסוד לחוקה? האם העם יהיה מעורב בכינון החוקה באמצעות משאל עם? מה מעמד חוקי היסוד עד השלמת החוקה? כל כנסות ישראל מאז הכנסת הראשונה ועד הכנסת הנוכחית לא נתנו תשובה על סימני השאלה. ב- 1958 נחקק חוק היסוד הראשון, הכנסת, אבל הוא הסתפק בלקבוע את מבנה הכנסת והתחמק מלקבוע מה זה חוק יסוד ומה ההבדל בין חקיקת חוק יסוד לחקיקת חוק רגיל. דרך המלך לתת תשובה לשאלות אלו היא חקיקת חוק יסוד: החקיקה.
למעשה, שלושה מאפיינים מרכזיים של חוקה, השריון שלה מפני שינוי שינויים מזדמנים ואישיים בעתיד, העליונות שלה על חקיקה רגילה ומידת הקודיפיקציה שלה, כלומר האם היא ממצה את כל ההסדרים החוקתיים, נותרו ללא מענה ב-1950 ועדיין אין להם מענה ב-2023. חלק מחוקי היסוד משוריינים, יש חוקים שבהם יש סעיפים משוריינים, רמת השריון משתנה מ-61 ועד 80 חברי כנסת, אופן השריון לא מוגדר וההתגברות על שריון לא מוסדרת. בג"צ ברגמן המפורסם מ-1969, שעסק בחקיקת מימון מפלגות, שהתנגשה בסעיף משוריין של חוק יסוד הכנסת, נתן מענה חלקי לשאלת משמעות השריון של סעיף אחד בחוק יסוד אחד. הגיע הזמן שהכנסת, ולא בית המשפט, תיתן מענה כולל לשאלה.
ב-1993, זמן קצר אחרי חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק ב-1992 תחת ממשלת שמיר, הוגשה הצעת חוק יסוד החקיקה. אילו חוקקה ממשלת רבין את החוק באותה שנה, לא היה בית המשפט של שמגר וברק נדרש להחליט ב-1995, בפסק דין "בנק מזרחי", שחוקי היסוד החדשים הם בעלי עליונות על חקיקה רגילה, ולא היה יכול לקבוע שבסמכותו לבצע ביקורת שיפוטית על חקיקה ולפסול חוקי כנסת. הכנסת בכובעה כרשות מכוננת היתה קובעת זאת כפי ראוי שיעשה במדינה דמוקרטית. לברק לא היתה ניתנת ההזדמנות להכריז על מהפכה חוקתית ומהלך ההיסטוריה של ישראל היה משתנה. גם אם בית המשפט העליון היה מחליט לא לקחת על עצמו את ההכרעה בעניין בנק מזרחי הבעיות לא היו מתפוגגות, ולא הייתה תשובה לשאלה החוקתית הבסיסית, האם חוק יסוד עליון על חוק רגיל של הכנסת. לכנסת ישראל היו שלושים שנות הזדמנות לתקן את ההחמצה של 1993 ואת הטעות של 1995. בכל שלב, מאז החל בית המשפט העליון לפסול חוקי כנסת, ראוי היה שהכנסת בכובעה החוקתי תקבע את המעמד החוקתי של חוקי היסוד ואת היקף הסמכות של בית המשפט לאכוף את עליונות חוקי היסוד ולבטל חוקים.
חוקי היסוד של 1992 חידדו גם את השאלה מה המעמד של זכויות שלא נכללו באותם שני חוקי יסוד. חלק מהזכויות עוגנו בחוקים אלו, חלקן בחקיקה רגילה וחלקן, כמו חופש הביטוי, בפסיקה. שופטי העליון, בהובלת ברק, נכנסו לתוך החלל הזה והחלו לקרוא לתוך חוק יסוד כבוד האדם זכויות נוספות, ולהעלות אותן לרמה חוקתית. זה לא דבר רצוי. עכשיו יש הזדמנות שהכנסת, כרשות מכוננת, תיקח את ההובלה לידיה ותשלים את העיגון של זכויות אדם נוספות, בפרט כאלו שיש עליהן הסכמה רחבה, ברמה של חוק יסוד.
מי שבאמת רוצה להסדיר בעיות שמלוות אותנו מהקמת המדינה, ולהשלים תהליך חוקתי, שמזמן היה כבר צריך להיות מושלם, ראוי שיתחיל בחקיקת חוק יסוד החקיקה, שהוא הבסיס להשלמת המפעל החוקתי. לא נכון להגיע לפשרה דווקא סביב יוזמות לוין ורוטמן. מי שמתחיל במינוי שופטים רוצה להשתלט על הרשות השופטת ולא להסדיר את מעמד חוקי היסוד ותפקיד הרשות השופטת ביחס לחקיקה.
בשלב ראשון יש להגדיר, בהסכמה רחבה, מהו חוק יסוד ובמה הוא נבדל מחוק רגיל, מבחינת שיריון, עליונות ונושאי העיסוק החוקתיים והלא פרסונליים שלו, ואיך ממשיכים ממנו לחוקה. לא ניתן לגבש דעה על שאר מרכיבי הצעת הנשיא הרצוג בלי לחוקק קודם את חוק יסוד החקיקה שקובע את כללי המשחק הבסיסיים. רק בשלב שני, ראוי להתחיל דיונים מסודרים, שמטרתם קביעת כללים, שיתחילו לחול אחרי הבחירות הבאות, על שינויים בהרכב הוועדה למינוי שופטים, הפרדת כובעים ביעוץ המשפטי, ארגון מחדש של מבנה מערכת בתי המשפט, צימצום הביקורת השיפוטית על החלטות של נבחרי ציבור, פסקת ההתגברות, הקטנת העומס על בתי המשפט ועוד.
הדבר החשוב ביותר שאפשר לקדם בהזדמנות שנוצרה עקב המשבר החמור, ברגע ההיסטורי והמכונן הנוכחי, שעלול לא לחזור במשך הרבה שנים, הוא השלמת חוקה. בשונה מהעבר, כל המחנות הפוליטיים מאמינים בצורך בחוקה. חוק יסוד הלאום מעיד על כך. הצעת חוק יסוד החקיקה של יריב לוין מהשנה שעברה היא עוד הוכחה. אחרי חקיקת חוק יסוד החקיקה והשלמת חקיקת הזכויות הבסיסיות, כמעט כל פרקיה של חוקת מדינת ישראל כבר יהיו מוכנים כחוקי יסוד. כל שיוותר, אם דעתי תישמע, הוא שיבוץ חוקי היסוד המוסדיים ואלו של זכויות אדם לתוך החוקה, הוספת הכרזת העצמאות כמבוא לחוקה, חקיקה בכנסת בכובעה המכונן בהסכמה רחבה ומשאל עם לאישור החוקה. כך תוכל מדינת ישראל להיכנס ל-75 השנים הבאות שלה עם חוקי משחק ברורים ויציבים.
פרופסור רון חריס הוא מחזיק הקתדרה ע"ש קלמן לובובסקי למשפט והיסטוריה ודקאן לשעבר בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב
מאת: פרופ' רון חריס
מוסד אקדמי: אוניברסיטת תל אביב
תחום המחקר שלי: משפטים
הדוא"ל שלי: harrisr@tauex.tau.ac.il